החלטה בתיק רע"א 1608/12

א.         בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגניות הנשיאה קובו ורובינשטיין והשופטת צ'רניאק) מיום 25.1.12 בתיק ע"א 2688-03, במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום (השופט מור) מיום 15.7.03 בתיק א' 45748/99. ביסוד התיק, תביעה לסילוק יד ולדמי שימוש ראויים מצד חברות שרכשו מקרקעין מרשות הפיתוח כלפי המבקשים.

רקע

ב.         עניינו של התיק תביעת המשיבות לסילוק ידם של המבקשים מנכס מקרקעין בגבעת עמל בתל אביב, ולדמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו בהם. אין חולק (למצער בשתי הערכאות הקודמות שהכרעותיהן הן המונחות לפתחנו), כי המשיבות הן בעלות המקרקעין, והתנגדות המבקשים מבוססת על טענת המבקש 1 (המבקשת 2 היא רעייתו) לזכאות לדיור חלופי ("אקויולנטי") כתנאי לפינוי, בהתאם להסכם שנכרת בין רשות הפיתוח לבין חברת דיור ב.פ. בע"מ (להלן חברת דיור) בשנת 1961. לאחר סקירת מכלול ההסכמים שנחתמו לאורך השנים לגבי המקרקעין (אשר נדונו בשורה של הליכים משפטיים אחרים), דחה בית משפט השלום את טענת המבקשים, בקבעו כי הזכות לדיור חלופי מכוח ההסכם משנת 1961 אינה חלה עליהם. הכרעתו, שבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות, אושרה בהמשך בבית המשפט המחוזי. שני היסודות העיקריים לדחיית טענתם של המבקשים היו אלה: ראשית, נקבע כממצא שבעובדה - שבוסס הן על חוות דעת המומחה מטעם המשיבות (אשר גם נחקר עליה בבית משפט השלום) והן על הרושם "העגום" (כלשון בית משפט השלום בעמוד 4 לפסק הדין) שהותירו עדויות המבקש ואביו - כי המבנה נשוא ההליך לא היה קיים במועד הקובע לעניין התגבשות הזכאות בשנת 1961; שנית, הוזכר כי ביום הקובע בשנת 1961 היה המבקש כבן תשע בלבד, והתגורר עם הוריו בביתם, וגם מסיבה זו הוא אינו זכאי לדיור חלופי בהתאם להסכם מאותה השנה (ראו עמוד 9 לפסק דינו של בית משפט השלום ועמוד 9 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

ג.          עוד נזכיר, כי בית המשפט המחוזי דחה (בהחלטה נפרדת מיום 25.1.12) את בקשת המבקשים להגיש ראיה חדשה מטעמם, שעניינה חוות דעת מומחה לפיה המבנה נשוא הליך זה היה קיים לפני שנת 1961 (להלן הראיה החדשה). נקבע, כי "היה בידי המבקשים זמן רב והותר להגיש חוות דעת מטעמם, ואין בפיהם נימוק משכנע להגשת חוות דעתם באיחור". בפסק הדין עצמו הוטעם עוד (בעמוד 9), כי המסמך העיקרי שהראיה החדשה נוגעת אליו - צילום אויר משנת 1960 אשר מומחה המשיבות לא התייחס אליו בחוות דעתו - הוצג לאותו מומחה במהלך חקירתו, והוא סבר שאין הוא תומך בטענת המבקשים (וכך נקבע גם בעמוד 4 לפסק דינו של בית משפט השלום). אף במקביל לבקשת הרשות לערער שהוגשה לבית משפט זה, אשר לסקירתה התמציתית נפנה מיד, הוגשה איפוא בקשה נוספת להגשת הראיה החדשה.

טענות הצדדים

ד.         ביסוד הבקשה - המפורטת עד מאוד - שורה ארוכה של טענות, אשר נידרש אך לחלקן העיקרי בתמצית. ראשית, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשדחה בקשה מוסכמת של הצדדים לדחות את מתן פסק הדין לצורך מיצוי הליך גישור שהיה בשלבים מתקדמים, ועשוי היה להביא לפתרון מוסכם לגבי כל עשרות המשפחות המתגוררות במתחם; שנית נטען, כי תצלום האויר משנת 1960 מוכיח שהמבנה אכן היה קיים לפני המועד הקובע בשנת 1961, וכן כי היה מקום לאפשר את הגשת הראיה החדשה - חוות דעת המתבססת (בשונה מזו שהוגשה מטעם המשיבות) על מלוא החומר הקיים, ותומכת בעמדת המבקשים; שלישית נטען, כי בית המשפט התייחס לפסק דין קודם שעסק במקרקעין (עניין בן דוד), יישם מתוכו את אותם חלקים הפועלים לחובת המבקשים, אך התעלם מכך שבאותו פסק דין נפסקו פיצויים לתושבים שפונו; רביעית, נטען כי התוצאה אליה הגיעו בתי המשפט קמא שמה לאל את כוונת ההסכמים שנחתמו ביחס למקרקעין (בהמשך להודעת הממשלה מיום 1.11.49 העומדת ביסודם), אשר מטרתם הבטחת דיור חלופי למתגוררים בהם.

ה.         חמישית נטען, במישור המשפטי, כי הפרשנות שנתנו בתי המשפט (ההולכת בדרכה של הפרשנות שניתנה בעבר בתיקים אחרים) למכלול ההסכמים, שגויה - ואין להלום תוצאה לפיה ניתן לפנות את המבקשים מבלי שיינתן להם דיור חלופי ולחלופין פיצוי כספי. נטען, כי הפרשנות שניתנה למכלול ההסכמים, ובפרט להסכם משנת 1987 (בה מכרה חברת דיוראת זכויותיה במקרקעין למשיבות בכפוף להתחייבויותיה), בפסק הדין הקודם (בעניין בן דוד) אינה מחייבת בתיק זה, אינה נכונה במידה מסוימת, ובכל מקרה לא יושמה באופן ראוי בתיק דנא. ולבסוף, הוזכרו התוצאות הקשות של פסק הדין במישור האנושי, שכן משמעותו האופרטיבית היא "השלכת אנשים מבוגרים ובעלי משפחות באחת לרחוב ממש".

ו.          בתגובתן (מיום 24.5.12) מתנגדות המשיבות לבקשה, ותומכות יתדותיהן בפסקי הדין קמא (לגופן של טענות), ובפסיקת בית משפט זה בכל הנוגע לעילות למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (כטענת סף). בין יתרהטענות - בתגובה המפורטת מאוד אף היא - נטען, כי פסקי הדין עליהם הסתמכו בתי המשפט הקודמים הם פסקי דין ותיקים וחלוטים (לרבות בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה בשנת 1999 ונדחתה בהסכמת המבקשים בשנת 2003; בר"ע 6259/99); וכן כי במישור העובדתי קביעות בתי המשפט הקודמים - המתבססות על שמיעת עדים וממצאי מהימנות - מוצדקות לגופן, ובכל מקרה אין הן מן הסוג בו נוטה ערכאת ערעור להתערב, וקל וחומר ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי. עוד הוזכר, בכל הנוגע לטענת המבקשים כי בתי המשפט התעלמו מהפיצויים שנפסקו בתיק בן דוד, כי בית משפט השלום קבע מפורשות:

"אם סוברים הנתבעים כי הם זכאים לפיצוי כספי, מטעמי צדק, בגין חזקתם בשטח מאז שנת 1967 וסילוק ידם מהמקום, בדומה להחלטת כבוד השופטת מ' רובינשטיין בפסק דינה החלקי הנ"ל, עליהם להגיש תביעה משפטית לקבל פיצויים אלו..." (עמוד 11) .

ז.          עוד נדרשו המשיבות לבקשה להגשת הראיה החדשה, לה הן כמובן מתנגדות, ומעבר לטענות שעניינן התנאים להגשת ראיה חדשה בערעור (אשר כנטען, אינם מתקיימים בענייננו), הודגש כי עורכת חוות הדעת החדשה איננה מודדת מוסמכת, וכי גם קבלת הראיה החדשה לא תשנה את מסקנת פסק הדין; זאת - שכן אף אם המבנה היה קיים בשנת 1961, לא התגורר בו המבקש (אז ילד בן תשע) ובהקשר זה הוזכרה עדות המבקש (יליד 1952), לפיה החל להתגורר במבנה (הנפרד מבית הוריו) "בערך מגיל 14" (עמוד 16 לפרוטוקול הדיון מיום 15.4.03); קרי, לאחר המועד הקובע.

דיון והכרעה

ח.         לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. ביסוד הליך זה, וביסודם הליכים משפטיים נוספים שנוהלו לאורך השנים לגבי מקרקעין אלה, עומדת הודעת הממשלה (מיום 1.11.49) לפיה מתיישבי ג'מוסין "יוכלו להישאר במקומם עד שישוכנו במקומם הקבוע". התחייבות זו לדיור חילופי עוגנה בהסכם משנת 1961 במסגרתו נמכרו המקרקעין לחברת דיור, ובגדרו התחייבה האחרונה "לתת למשתכנים דיור אקויולנטי בבניינים ובשיכונים שיוקמו על ידו על הנכס במידה וירצו בכך"; התחייבות אשר פורשה בעניין בן דוד (ובעקבותיו גם בענייננו) כהתחייבות לטובת צד שלישי (המתיישבים) . בשנת 1987 נמכרו המקרקעין למשיבות (בגלגולן הקודם), אשר נטלו על עצמן את התחייבויותיה של חברת דיורלמתיישבים. ואולם, כך נקבע בעניין בן דוד:

"ההסדר החוזי משנת 1987, כפי שנתפרש גם בהתכתבות בין המינהל לבין פרקליטן המלומד של התובעות... אינו מוסיף על הזכויות שהוקנו בהסדר החוזי משנת 1961... אין בהסדר החוזי משנת 1987 אלא הסדר ארגוני-מינהלי בין הצדדים לחוזה לשם מימוש כוונת הבנייה" (כלשון בית משפט השלום בעניין בן דוד).

הנחה מוצא זו הנחתה את בתי המשפט בהליך שלפנינו (אם כי בית משפט השלום נדרש גם לפרשנות המבקשים להסכם משנת 1987). דומה, כי גם המבקשים ניסו להוכיח שהם עומדים בתנאים שנקבעו בהסכם משנת 1961.

ט.         על רקע האמור קבעו שני בתי המשפט הקודמים, כי המבקשים (ולמעשה, כאמור, המבקש 1) אינם עומדים בתנאי ההסכם משנת 1961. נקבע, כממצא שבעובדה כי המבנה נשוא הליך זה לא הוקם לפני המועד הקובע. מעבר לכך שמדובר בקביעה עובדתית, שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בה "קל וחומר בגלגול שלישי" (רע"א 9503/09 ביטון נ' פורטל (לא פורסם); רע"א 710/09 עיריית רחובות נ' מיטשניק (לא פורסם)), היא מבוססת על חוות דעת מומחה המשיבות, ותימוכין לה מצויים בעדות המבקש שצוטטה מעלה (ונזכור, כי בשנת 1961 היה המבקש בן תשע).

י.          לעניין הבקשה להגשת ראיה חדשה מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, כי לא היתה עילה משפטית לקבלה. בנוסף, אדגיש שני עניינים: ראשית, צילום האויר משנת 1960 אשר אכן לא הוזכר בחוות דעת מומחה המשיבות הוצג לו במהלך עדותו, הוא סבר שאין הוא מוכיח את טענת המבקשים, ובית המשפט אימץ את עמדתו; שנית, חוות דעת המומחה מטעם המשיבות מתייחסת לצילום אויר נוסף משנת 1963 לגביו נקבע (בעמוד 3 לחוות הדעת) "במקום בו מצוי המבנה שבו מתגורר הרצל ציון לא היה כל מבנה". בהינתן תצלום מאוחר זה, אין משמעות אופרטיבית לאי-ההידרשות לתצלום המוקדם יותר. משהוסבר מדוע הזכות לדיור חלופי לפי הסכם 1961 אינה חלה על המבקשים, דומה כי אין לשעות לטענתם בדבר תכליתה של מדיניות הממשלה (וההסכמים שבאו בעקבותיה), שכן הזכאות לא ניתנה באופן בלתי מוגבל ולגבי כל מי שאי-פעם בעתיד יתיישב במקרקעין, והיא היתה יפה למצב הדברים בעת קביעתה ולכל המאוחר בשנת 1961. מסתבר שמדיניות זו (וההסכמים שבאו בעקבותיה) אכן לא התכוונו לזכות ילד בן תשע שגר בבית הוריו בדיור חלופי לעצמו. אשוב ואטעים: בסופו של יום, השאלה שלפנינו עובדתית, והיא הוכרעה בבתי המשפט הקודמים; משלא היה המבקש בעל זכות במקום במועד הרלבנטי, אין להעניק לו זכויות כאלה בדיעבד, ועליו גם לשלם דמי שימוש ראויים, בנוסף לסילוק היד - שהרי אין להלום ישיבה במקרקעי הזולת בלא תשלום כראוי.

י"א.      בנסיבות אלה לא ראיתי עילה להתערבות בפסקי הדין הקודמים, כל שכן עילה למתן רשות ערעור בסוגיה שהוכרעה על סמך העובדות הקונקרטיות שהוכחו במשפט (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך(לא פורסם); בע"מ 10746/07 פלונית נ' פלונית(לא פורסם); וראו גם רע"א 4271/11 יהב נ' הלל(לא פורסם); רע"א 4051/08 דויטש נ' עיריית פתח תקוה(לא פורסם)). ולבסוף לא למותר לציין את אשר הטעימו המשיבות, כי פסקי הדין נשוא הליך זה - שראשיתם בתביעה לסילוק יד ובבירור טענות המבקשים נגדה - לא נגעו לשאלת זכאותם לפיצוי (כמובן מבלי להביע כל עמדה בסוגיה זו, שאינה בפניי).

י"ב.      סוף דבר איני נעתר לבקשה. בנסיבות אינני עושה צו להוצאות.

           ניתנה היום כ"ב באלול התשע"ב (9.9.12).